.....

מאז ומתמיד, רציתי שיואהבו אותי גם רומנטית וגם חברתית. סבלתי מחוסר בטחון עצמי, מבריונות ושנאתי את עצמי. למה כולם מוצלחים ורק אני כישלון?

כולן מתחתנות, מתחילות קרייה, מוצאות עבודה יציבה וקבועה, אפילו ממשיכות לתואר שני. אבל, אני, שום דבר מזה לא קרה.

וגם טקסי הצטיינות, למה לא הביאו גם לי תעודה, הייתי חייבת להילחם על זה חזק, וכשקיבלתי כבר לא היו טקסים. אותו דבר לגבי תפקיד ראשי במופעי שבוע הדממה ו מופעי נגינה וריקוד.

העולם הזה לא בשבילי, אני שחלמתיי בגיל 25 להיות נשואה עם תואר ראשון וקריירה, בקושי מצליחה לעשות תואר. רק בזכות הקורונה, איך שהוא מצליחה להתקבל והכל תלוי באנגלית.

למה אף אחד לא אוהב אותי ולא מתחתן איתי?

מעדיפה לדבר אל קירות ולחיות בעולם הדמיוני.

Since and always, I wanted to be loved both romantically and socially.    
I suffered from insecurity, bullying and hated myself. Why is everyone successful and only I am a failure?
They all get married, start a campus, find a stable and permanent job, even go on to a master's degree. But, I, none of that happened.
And the ceremonies of excellence, why didn't they bring me a certificate too, I had to fight for it hard, and when I got it there were no ceremonies anymore. The same goes for a lead role in the Week of Silence shows and musical and dance performances.

This world is not for me, I who dreamed at the age of 25 of being married with a bachelor's degree and a career, can barely manage to do a degree. Only thanks to the Corona, how it manages to be accepted and it all depends on English.
Why does no one love me or marry me?
Prefers to talk to walls and live in the imaginary world.