TRUE STORY

Scroll for English

מאז שאני זוכרת את עצמי (בערך מסוף גיל 5), אני התמודדתי עם חוסר בטחון, דימוי עצמי נמוך, בעיות חברתיות ופחד מאנשים ממה שהם חושבים עליי ומאיך שהם יפגעו בי ומתי.

תמיד היו ויכולים ריבים ואי הסכמות. רגע המשבר הגיע כשהייתי בכיתה ד (בערך בת 10). כשמישהי שחשבתי שהיא חברה שלי גרמה לחברות האחרות שלי לעשות עליי חרם חברתי.

מאז, אני לא אותה ילדה שהייתי.

גם ככה לא אהבתי את בעיות השמיעה שלי, לא הבנתי למה רק לי יש מכשיר שמיעה ובעיות בשמיעה, לא הבנתי למה לאחרים יש אבא ואמא ולי רק אמא. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 3. עד שהייתי בת 11 הייתי בת יחידה, אפשר לומר קצת מפונקת.

במשך כל חיי הייתי מסתכלת על אחרים ומקנאת בהם. הייתי משווה את עצמי לאחרים. חשבתי שאני 0 , שאני כלום. ובכל תחום ומקום היו וגם היום יש אנשים יותר טובים ומוכשרים ממני.

שאפתי להיות הכי טובה, אך זו לא שאיפה מציאותית.

בגלל החרם החברתי, ההצקות והבריונות; התחרקתי מהחברה, כדי לפיג את הבדידות המצאתי לצמי עולם דמיוני עם דמויות דמיוניות ועלילות דמיוניות - שעם השני הפך להיות תרסיט דמיוני עם אנשים אמיתיים.

הייתי מדברת אל האויר והקירות, מדברת עם חתולים ועם השומר של בית הספר. באמצע השנה הגיעה ילדה חדשה לכיתה והיא הייתה החברה היחידה שלי. בנוסף לזה, סבלתי מהצקות והתעללות חברתית מהילדה שעשתה עליי את החרם.

בסופו של דבר, בסוף השנה שבה עשו עליי את החרם הוא נגמר, בזכות הנקמה שלי - התפללתי בכל כוחי שיקרה להן משהו רע. - זה קרה הן רבו ביניהן וזה הפך לעניין קיצוני ואני סבלתי מזה - הייתה לי הרגשה איומה. סיפרתי להן מה עשיתי והן השלימו איתי - והיו בצד שלי. אך, אני לא הייתי מסוגלת לסלוח להן.

כשהייתה לי הזדמנות לעבור למקיף ו בבאר שבע שמחתי שלא אלך לתיכון ולא אתקל בכל אלה שכיתה מעליי שהיו מציקות לי. שם ראיתי שלא רק לי יש מכשיר שמיעה ובעיות (שמיעה וחברתיות). לאט לאט התחלתי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי.

אבל, עם השנים המצב החברתי שלי , שהשתפר התחיל להתנדנד. לא סמכתי על אנשים והעדפתי להרחיק ממני אנשים מאשר שדברים לא ילכו לפי איך שאני רוצה.

בנוסף, ממש הפריע לי שהיו ילדים שקיבלו תעודת הצטיינות בסוף שנה ואני לא - עד שבחטיבה העליונה נתתי את כל כולי כדי להיות מצטיינת כיתתית ובכדי לעשות בגרות באומנות .(לא אפשרו לתלמידי מבר לעשות בגרות באומנות אז הקמתי דרמה). בכיתה ה-11 התחלי להתחזק מבחינה דתית ורוחנית.

בגלל שלא שאלו את דעתי ועצותיי בעניין מופע הסיום וספר המחזור ניתקתי קשר עם כל מי שלמד איתי. זה שלא או אותי זו אותה הרגשה שהרגשתי שעשו עליי חרם בכיתה ד.

בתיכון הייתה לי מטפלת באומנות , שגם הכירה אותי מגיל קטן והיא הייתה גם יועצת.

במופעים בתיכון במסגרת שבוע המודעות ללקות בשמיעה, ממש כעסתי שאף פעם לא הביאו לי תפקידים ראשיים.

בצבא היו לי בעיות יותר רציניות. גם הקטע של תעות ההצטיינות וגם הלחץ. בנוסף טעות שעשיתי גרמה לי ללחץ נפשי חזק וחרדה איומה שכמעט התאבדתי וכמעט הגעתי לבית משוגעים. בנוסף, תמיד רציתי חבר ועד שהיה לי בצבא הוא החליט לזרוק אותי. זה גרם לי להתאבד באמת - רק בזכות רגישות לכאב לא הצלחתי באמת להתאבד. באותה תקופה ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה , אך ,לא התקבלתי בגלל האנגלית שלי.

אחרי צבא עבדתי במלון, בסוף הלכתי ללמוד במכללה - לא עמדתי בלחץ ופיטרו אותי מהעבודה, לפני סוף סמסטר העיפו אותי מהמכללה. אחרי זה עבדתי חודש במפעל קוסמטיק. אחרי זה עבדתי בבית מלון אחר, אחרי שנה התחלתי ללמוד במכללה אחרת ובשנה השניה החלטתי לפרוש גם בגלל לחץ וגם כי לא התאים לי ללמוד עיצוב מדיה.

אחרי שנה פיטרו אותי מהמלון בגלל אורחת לא סבלנית שבשיא החוצפה התלוננה עליי על משהו שלא עשיתי. אחרי חודש עבדתי למחסן של קודקוד - שם החזקתי חצי שנה עד שבגלל הערות של מישהי הכל נהרס..באותה תקופה החלה קורונה.

בנס הורידו את תנאי הקבלה באוניברסיטת בן גוריון באילת , אז התקבלתי והנה אני בשנה השניה שלי וכל זה בסכנה בגלל רמת האנגלית הנמוכה.

בין השנים ניסיתי לעבוד בסופר, אך, אני לא התאמתי להם.....

בשנים האחרונות התחלתי קורסים וטיפולים אצל קואוצ'רים ויועצים, הבנתי שכל מה שקרה לי , קרה בגלל שני דברים: חוסר אהבה עצמית והמחשבה שאני כישלון ולא שווה כלום.

עד היום אני נלחמת בעניין הזה. בנוסף לכך, דבר שמאוד משפיע על כךך זה עניין הזוגיות, פעם רציתי חבר ולא היה לי עד גיל 17, היום אני מחפשת אהבה (אהבה שמתחתנים ) ולא מוצאת.

אף אחד א מבין ולא יבין את התסכול וכמה חשוב להראות לי אהבה והערכה ולהגיד לי את זה בצורה ברורה ומול כולם.

אני כבר לא יודעת מה יהיה איתי. דבר אחד בטוח - בגלל שאני לא יכולה לשנות את המציאות ולעבור למציאות אחרת אני יכולה רק לחיות בתוך הבועה של עצמי אני לא סומכת על אנשים ולא אסמוך.

הפחד שיציקו לי, שיצחקו עליי ושיעשו עליי חרם או ינצלו אותי קיים .

נמאס לי מהעולם השוביניסטי הזה. נמאס מהשליטה של הגברים על נשים. נמאס לי שכל העולם מוצא אהבה ורק אני תקועה בקללת הרווקות.

אני תמיד צודקת, גם כשאני טועה. אנשים חושבים שהם יכולים לשחק בי ולעשות מה שהם רוצים, אבל , אף אחד לא מבין שאני כבר פגועה. אין לי לב מרוב שהוא מרוסק. אני לבד בעולם , בקושי על האל אני סומכת...

בין אם זה המלחמה לקבל סולו בריקוד, להתקבל לתזמורת, לקבל תפקיד ראשי במופע, להיות זו שבוחרים בה להיות מצטיינת. אף פעם לא בוחרים בי. אם היו בוחרים זה רק אחרי שעשיתי דמות היסטריות ופתחתי במלחמת עולם.

Ever since I can remember (about the end of age 5), I have faced insecurity, low self-esteem, social problems and fear of people from what they think of me and how they will hurt me and when.
There have always been and can be quarrels and disagreements. The moment of crisis came when I was in fourth grade (about 10 years old). When someone I thought was my girlfriend caused my other girlfriends to boycott me socially.
Since then, I'm not the same girl I used to be.

Even so, I did not like my hearing problems, I did not understand why only I have a hearing aid and hearing problems, I did not understand why others have a father and mother and I only have a mother. My parents divorced when I was 3. By the time I was 11 I was an only child, you could say a little spoiled.
All my life I would look at others and be jealous of them. I would compare myself to others. I thought I was 0, that I was nothing. And in every field and place there were and even today there are better and more talented people than me.
I aspired to be the best, but this is not a realistic aspiration.

Because of the social boycott, harassment and bullying; I snuck out of society, to alleviate the loneliness I invented for Tzemi an imaginary world with imaginary characters and imaginary plots - which with the other became an imaginary scenario with real people.
I would talk to the air and the walls, talk to cats and the school guard. In the middle of the year a new girl came to class and she was my only girlfriend. In addition to that, I suffered harassment and social abuse from the girl who boycotted me.
In the end, at the end of the year they boycotted me, it ended, thanks to my revenge - I prayed with all my might that something bad would happen to them. - It happened they quarreled and it became an extreme matter and I suffered from it - I had a terrible feeling. I told them what I had done and they reconciled with me - and were on my side. But, I could not forgive them.

When I had the opportunity to move to Makif and Be'er Sheva, I was happy that I would not go to high school and would not encounter any of those above me who were bothering me. There I saw that not only I have a hearing aid and problems (hearing and social). Slowly I began to accept myself and love myself.
But, over the years my social situation, which has improved has started to fluctuate. I did not trust people and preferred to keep people away from me rather than things not going the way I wanted.
In addition, it really bothered me that there were children who received a certificate of excellence at the end of the year and I did not - until in the upper division I gave my all to be a class outstanding and to do a matriculation in art. In the 11th grade, I began to grow stronger religiously and spiritually.

Because they did not ask my opinion and advice regarding the graduation show and the textbook I cut off contact with everyone who studied with me. That it's not or me is the same feeling I felt I was boycotted in fourth grade.
In high school I had an art therapist, who also knew me from a young age and she was also a counselor.
In high school shows as part of Awareness Hearing Week, I was really angry that they never brought me lead roles.

In the army I had more serious problems. Both the section on the excuses of excellence and the pressure. Plus a mistake I made caused me strong stress and terrible anxiety that I almost committed suicide and almost got to a lunatic asylum. Plus, I always wanted a boyfriend and until I had one in the military he decided to dump me. It made me really commit suicide - just because of the sensitivity to pain I was not really able to commit suicide. At that time I tried to be accepted to university, but, I was not accepted because of my English.

After the army I worked in a hotel, in the end I went to study in college - I could not stand the pressure and was fired from my job, before the end of the semester I was thrown out of college. After that I worked for a month in a cosmetics factory. After that I worked in another hotel, after a year I started studying at another college and in the second year I decided to retire both because of stress and also because it was not suitable for me to study media design.
After a year I was fired from the hotel because of an impatient guest who at the height of his impudence complained to me about something I had not done. After a month I worked for a vertex warehouse - where I held for half a year until because of someone's comments everything was destroyed..at that period Corona started.

Ness lowered the admission requirements at Ben Gurion University in Eilat, so I was accepted and here I am in my second year and all this is in danger because of the low level of English.
Between the years I tried to work as a writer, but, I did not adapt to them .....

In recent years I have started courses and treatments with coaches and counselors, I realized that everything that happened to me, happened because of two things: lack of self-love and the thought that I am a failure and worth nothing.
To this day I fight this matter. In addition to that, something that really affects you is the matter of the relationship, once I wanted a boyfriend and did not have until the age of 17, today I look for love (love that you get married) and do not find.
No one understands and will not understand the frustration and how important it is to show me love and appreciation and tell me this clearly and in front of everyone.

I no longer know what will happen to me. One thing is for sure - because I can not change reality and move to another reality I can only live in my own bubble I do not trust people and I will not trust.
The fear that they will harass me, that they will laugh at me and boycott me or exploit me exists.
I'm tired of this chauvinistic world. Tired of men controlling women. I'm tired of the whole world finding love and only I'm stuck in the curse of bachelorhood

I'm always right, even when I'm wrong. People think they can play with me and do whatever they want, but, no one understands that I'm already hurt. I do not have a heart because he is crushed. I am alone in the world, I hardly trust God ...
Whether it's the war to get a solo dance, to be accepted into an orchestra, to get a lead role in a show, to be the one who chooses to excel. I am never chosen. If they chose it was only after I made a hysterical figure and started a world war.