מי אני – מוריה

נולדתי בשם אינגה פרוקופוב ב- 02.11.1995 בשעה 00: 18, ט'-י' בחשוון התשנ"ה (בין השמשות) בעיר מינסק, שהיא עיר הבירה של ביילורוסיה (רוסיה הלבנה), בארץ ישראל השעה היא : 00: 16, אני במזל עקרב, ההורוסקופ הסיני שלי הוא: שנת חזיר. נולדתי עם שיער שטני ועיניים כחולות ששינו את הצבע שלהם לירוק. בנוסף יש לי לשון ממש גמישה. נולדתי עם שיער שטני ועיניים כחולות ששינו את הצבע שלהם לירוק. בנוסף יש לי לשון ממש גמישה. כשהייתי בת 4 הוריי התגרשו. עליתי לארץ ישראל בגיל 4.7, עם אמא . בגיל 5 שינו את שמי לאינגה קרוז, וגם גילו אצלי לקות בשמיעה, עקב דלקות אוזניים מגיל 2, התחלתי להרכיב מכשיר שמיעה באוזן שמאל. באוזן ימין המצב גרוע יותר (הצלילים לא נקלטים למוח, רק באפרסקת נקלטים, וזה עושה לי כאבי ראש, ולכן, אני משתמשת רק באוזן שמאל). בנוסף הייתה לי בעיה בבטן ועשיתי ניתוח פלסטי רפואי בטבור להסרת עור עודף. השרירים בבטן ובידיים תמיד היו חלשים.

ביסודי למדתי בבית ספר "יעלים", שהפך ל"יעלים-עופרים". בכיתה ד' הייתי מצטיינת כיתתית בתחום הלימדי. בתיכון למדתי במקיף ו ע"ש קוהל בבאר-שבע. בכיתות: י', יא', ו-יב' הייתי מצטיינת לימודית כיתתית.

יש לי תעודת בגרות מלאה. המקצוע שהגברתי היה אומנות. עשיתי בגרות באומנות.

הנדבתי שנה ו-11 חודשים בצבא: בפיקוד העורף. בזמן הצבא עשיתי פסיכומטרי וקיבלתי 425.

ניגנתי שנתיים על אורגנית ואז 10 שנים רצופות על כינור + שנה נוספת באורגנית בבית הספר "יעלים-עופרים".

בגיל 5 רקדתי 3 חודשים בלט קלאסי, אחרי זה רקדתי ריקודים סלונים ומחול מודרני, לאחר-מכן רקדתי ריקודי בטן, בקייטנה בשנת 2013 רקדתי כ-חודש בריקדאנס ובסוף רקדתי יותר משנתיים וחצי היפ-הופ.

שרתי במקהלה הבית-ספרית (ביסודי) ובמקהלת הקונסרבטוריון (ביה"ס למוזיקה) בערד. בשנת 2011 ניגנתי בכינור ב- “Talent Show” ב .“Summer camp Arad”. ובשנת 2012 שרתי ב- “Talent Show” ב .“Summer camp Arad”

בשנת 2014, בפורים, רקדתי בתחרות כישרונות עם כוריאוגרפי שהמצאתי בכבודי ובעצמי והגעתי למקום השלישי והמכובד. ב-30.06.2016, בגיל 20, העליתי לאינסטגרם הישן שלי ולפייסבוק ריקוד שלם שהמצאתי, שעבדתי עליו במשך חודשיים. היו לי קשיים בשמיעה, בנוסף לכך היו לי קצת ביות קשב וריכוז. אני לא מושלמת, אני רק בת-אדם. באותו זמן התנדבתי הצבא הגנה לישראל - נתנו לי פטור עקב בעיית שמיעה ובחרתי להתנדב. הייתי שנה ו -11 חודשים פקידת מהנדס וארכיונאית.

מאז, תקופות של שינויים רבים, מקומות עבודה שהתפטרתי ופיטרו אותי (חדרי אוכל של בתי מלון ומחסנים של מפעלים), מוסדות לימודים שלא סיימתי ללמוד בהם (מכללות). . כל ה-25+ השנים שבהם אני חיה, אני נתקלת במכשולים, בבעיות שצריך לעבור ו/או לפתור. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי למה באתי לעולם? באיזו מטרה? עובדה שהחיים שלי לא מסודרים.

ב-2015 ניסיתי להתקבל לאוניבסיטת בן גוריון בבאר שבע אך לא התקבלתי בשל ציון נמוך באנגלית בפסיכומטרי ובמפע"ם. בשנת 2020 התקבלתי לאוניברסיטת בן גוריון קמפוס אילת : בזכות הקורונה הורידו את התנאים ואחרי שנה הגעתי לרמת האנגלית הבסיסית. למדתי אומנות, ספרות, מזרח התיכון ותקשורת. במקביל לקחתי מלגות ואף עבדתי שבוע וחצי בסופר.

איך נולד הבלוג?

בעצם רציתי לכתוב ספר על עצמי, על החיים שלי. בינתיים נזכרתי שפעם רציתי לפתוח בלוג. בתקופה האחרונה אני ממש רודפת אחרי חלומות ושאיפות. הסגר של הגל הראשון בחודש אפריל נתן לי לזמן לעשות RESTART בחיים , שינוי מסלול וחיפוש מחדש. בנוסף אני בתהליך ארוך של שיקום מהעבר והשלמה עם העבר. הבלוג הזה הוא הסיכום והמעבר מן התקופה האפלה לתקופה המוארת שלי. אני ממש גאה בעצמי. השתנתי הרבה. ויש כל כך הרבה אנשים שעזרו לי בכל שלב בחיים שלי.פעם חלמתי להיות סופרת, בלוגרית, זמרת, רקדנית, שחקנית, מדובבת, מפורסמת ועוד הרבה חלומות.. היום אני הגשמתי את כל החלומות מהעבר ומה שלא התגשם כבר לא מתאים לי מכל מיני סיבות. זו סגירת מעגל השלישית שלי בחיים ונקודת מפנה מאוד משמעותית. - אינגה מוריה קרוז.

החרם ההצקות והבדידות

שכשהייתי בכיתה א', שמתי לב שאני היחידה שהייתה עם מכשיר שמיעה; הרגשתי שונה ומוזרה, הרגשתי שאני פחות טובה מכולם, אך, כל זה כלל לא נכון. אני זוכרת שראיתי כמה ילדים עם משקפיים והם היו כמה.. וחשבתי לעצמי : למה יש יותר מאחד שיש לו משקפיים ורק אני לבד עם מכשיר שמיעה?. אני חושבת שזה מה שגרם לי להיות קצת בעייתית... התחלתי להיות קצת חוצפנית, ודיברתי לא יפה.. מכאן הכול התחיל..

עד כיתה ד (כולל) הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה, בתחום הלימודי. בכיתה י' הייתי מצטיינת השנייה הלימודית הכיתתית ובכיתות י"א ו-י"ב הייתי ה-מצטיינת של הכיתה בתחום הלימודי.

בכיתה ג' סבלתי מבדידות ובכיתה ד' סבלתי מחרם חברתי. מאז ירד לי הבטחון העצמי והפסקתי לאהוב את עצמי. רק בשנת 2010 או בשנת 2011 התחלתי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי.

הייתה ילד אחת שהייתה חברה שלי מכיתה א; שרבנו ובמהלך הריב אמרתי משהו לא יפה על אמא שלה. מאז היא התחילה להציק לי; אני זוכרת שזה קרה בטיול באוטובוס והיא התחילה אחר כך לזרוק עליי ניירות. היו כמה פעמים שהיא וידיד שלה היו עוקבים אחריי כדי להציק לי. אותה ילדה גם ארגנה נגדי חרם חברתי. חצי שנה הייתי בודדה, ולא סיפרתי לאף אחד. בהפסקות הייתי מסתובבת בחצרות, במסדרונות וכמעט את כל ההפסקות הגדולות הייתי מעבירה בשיחות עם השומר של בית הספר, או בהתבוננות בחתולים. הילדה הזאת החייתה עוקבת אחריי עם ידיד שלה אחרי שסיימנו לימודים והיו מציקים לי וזורקים עליי ניירות ואבנים.

באותה תקופה התחלתי לפתח עולם דמיוני: לדבר אל חברים דמיוניים, המצאתי עולם דמיוני, יותר מאוחר המצאתי עלילה דמיונית על אנשים אמיתיים. כל הזמן קיוויתי שיום אחד הגלגל יסתובב ושזה יחזור אליהן. לקראת סוף השנה היה להן ריב וחלק מזה נבע ממה שעשו לי. הן סיפרו למורה שלנו על החרם וככה זה הסתיים. הן חשפו הכול.

העניין נגמר בכך שהתפללתי שיקרה להן משהו רע והן הסתכסכו (מה שכתבתי קודם). אני הרגשתי יותר רע מכולן: בסוף סיפרתי להן על הכול והן סיפרו לי שהילדה ההיא עשתה עליי חרם וגם הפסיקו להקשיב לה. אחרי שנה הילדה הזאת עברה לבית ספר אחר והידיד שלה הפך לידיד של החברות שלי ואז גם לידיד שלי. והבנתי ממנו שהיה שפוט שלה (הולך אחריה לכל מקום ועושה מה שהיא אומרת). באותה תקופה ירדתי בהישגים הלימודיים ואף אחד לא הבין מה קרה. תמיד ראו אותי בתור ילדה קטנה, חלשה, חסרת בטחון (מה שבאמת הייתי כי לא אהבתי את עצמי ולא קיבלתי את עצמי). בשנה של החרם הגיעה ילדה חדשה לכיתה והיא הייתה היחידה שדיברה איתי ובילתה איתי את ההפסקות.

הייתי לאורך רוב היסודי מתנהגת לא יפה לילדים, יותר נכון מדברת לא יפה. כשהייתי בכיתה ה'היו בנות מכיתה ו שלמדו איתי בגן (נשארתי שנה בגן) שהחליטו להפעיל עליי לחץ חברתי ולהציק לי, כל זה נפתר בסוף שנה כשהילדות האלו עברו לתיכון. הייתה גם בריונית שהחליטה להציק לי, הייתי חברה עם בנות מהכיתה שלה והבריונית הזאת הייתה מציקה גם לי. זה נפתר בנס לאחר שהבריונית עזבה את הבית ספר באמצע השנה... בכיתה ו הייתי אחת ששותקת ולא מדברת....איבדתי אמון בחברה.

מי שלא חווה/חוותה בדידות, חרם חברתי, בריונות, לחץ חברתי, הצקות לעולם לא יבין/תבין את ההרגשה, התסכול הלחץ והפחד. התחלתי לחשוב שאני מיותרת בעולם, שאני כישלון.

באתי למקיף ו אחרי צלקת נפשית; ביסודי עברתי חרם חברתי (כמעט שנה למה אף אחד ואף אחת לא דיברו איתי), סבלתי מבריונות ומהצקות ומהתעללויות נפשיות כמו למשל : שהיו מפזרים את הדברים שלי ברחבי בית הספר ואת הנעליים בפח, בזמן שהייתי בשיעור מחול- מאז הקרה שלי ניתנה הוראה שהציון האישי יהיה בכיתת הסטודיו.

בתיכון

כשהציעו לי ללמוד בבר-שבע שמחתי, כי עדיין פחדתי מאלה שהציקו לי. כהגעתי לכיתה ז', לתיכון מקיף ו ב-2008, הייתי אותה ילדה שהתבודדה והתלוננה. בגלל המצב החברתי העגום שלי ביסודי; הייתי מרוחקת.. וגם כי הגעתי לתיכון; לעיר אחרת שבה אני לא מכירה אף אחד ואף אחת. לקח לי זמן להתחבר.. הייתה לי דילמה האם להשתנות או להישאר מי שאני? החלטתי להישאר מי שאני כי באותו הזמן, רק את עצמי היה לי. להשתנות נחשב בעיניי כבגידה בעצמי.

יום אחד, אחרי כחצי חודש בכיתה ז', הייתה משימה בקבוצות באחד השיעורים והתיידדתי עם כמה בנות בקבוצה בה הייתי. בנוסף, היו לי חברות כבדות שמיעה ממתחם שמע (כיתות שלומדים בהן לקויי שמיעה בלבד). לאט-לאט הסרתי את ה"שיריון" שלבשתי ואת החומה שבניתי והתחלתי להתחבר לילדים בשכבה שלי.

בכיתה ח', הרבה ילדים מהשכבה שלי התחילו להכיר אותי יותר; אחרי שהשתתפתי במופע "שבוע הדממה". ."שבוע הדממה" – זהו שבוע להגברת המודעות לגבי לקות בשמיעה, וגם הסברה על לקות בשמיעה. במהלך השבוע תלמידים עם לקות בשמיעה מעלים מופע ובו הם מסבירים על הלקות ומראים שהם יכולים לרקוד, לשחק ולשיר (בשפת הסימנים). בשפת הסימנים אפשר גם לשיר וגם לרקוד. במופע האחרון שהיה בשנת 2014 , הייתה סצנה מתוך החיים האישיים שלי. (הקטע שבו אני מתעצבנת מהמבטים והשאלות של הילדים על המכשיר שמיעה.

https://www.youtube.com/watch?v=iIEmZ_q85dc שבוע הדממה 2012

https://www.youtube.com/watch?v=FLpA4WKWxns שבוע דממה 2013

שבוע דממה 2014 https://www.youtube.com/watch?v=Myx8QHQ1kjI

https://www.youtube.com/watch?v=mW5iYsB1KPQ ככה זה לאהוב את עצמך שיר בשפת סימנים

בתיכון למדתי הרבה על עצמי. בהתחלה היה קשה ואז הקושי התרכך. לאט-לאט רכשתי בטחון עצמי. התחלתי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי.

לכולם יש חושים פגועים, אף אחת לא מושלמת ואף אחד לא מושלם. כל אחת ואחד מוכרחים לקבל את עצמם. חשוב לקבל את עצמי כמו שאני, ולאהוב את עצמי כפי שאני!.

אז, חשבתי שאני לא אשמה בכלום. ביום, אחרי שחשבתי על הדברים לעומק, בעצם הבנתי שאני התחלתי עם כל זה כאשר אמרתי דברים לא במקום ודיברתי בחוצפה. אבל הייתי אז בכיתה ד' (הייתי בת 10). היום אני בת 20. עשר שנה חלפו מאז החרם החברתי, ואת רוב האירועים אני עדיין זוכרת (חלק בשלמותם וחלק בצורה חלקית).

רק כשהייתי בת 15 התחלתי לאט-לאט לקבל את עצמי, ולהבין שאני בסך הכול בת אדם ושבני ובנות-אדם עושים טעויות ולוקחים לפעמים החלטות שגויות.

אך, לצערי התרגלתי לבדידות, והרבה פעמים אני זו שמבודדת את עצמי מהחברה; אולי מתוך הרגל; או, שאולי זה מהפחד שכל מה שקרה לי בכיתה ד' (החרם החברתי, הבריונות והבדידות), יחזור על עצמו.

הלקח הוא: לא להיתקע בעבר! מה שקרה, היה ונגמר. מה שהיה לא יהיה יותר! ובנוסף, תמיד אפשר להשתנות, זה אפשרי!

בתיכון היו ילדים שהיו מציקים לי- אלה מסוג הילדים שהיו מציקים לכולם, עם הזמן למדתי להתעלם ולהבליג. גם בהסעה של הבית ספר היו כאלה שהציקו לי. וגם פעם אחת רבתי מכות עם ילדה בהסעה.

מועדון שמע- בתחילת התיכון הכרתי דרך חברים בחור שגדול ממני בעשר שנים, אני שהייתי תמימה ומאוד רציתי חבר באותה תקופה נהייתי חברה שלו. הינו נפגשים רק במועדון. אחרי שנה הכרתי בחור אחר בהסעה של הבית ספר והתיידדנו ניסינו להיות ביחד אבל לא הצליח. מאז ועד כיתה יב לא היה לי חבר.

מחוברים- בתיכון הייתי 3 שנים בקבוצת מחוברים שזו קבוצה לבעלי קשיים חברתיים. יש מפגשים ופעילויות ולומדים איך לחיות בחברה.

לקות השמיעה

• כשנולדתי, ירדו לאמא שלי קצת יותר מידיי מי שפיר, וזה יצר מצב שלא הגיע לי מספיק חמצן למוח. בנוסף, סבלתי מדלקות חמורות באוזניים, בגרון ובאף. ככל הנראה זה השפיע לי על השמיעה. אף אחד לא יודע כמה זה השפיע ומתי בדיוק זה התחיל.

• פתאום יום אחד, כשהייתי בת 3, הגננת אמרה לאמא שלי שאני לא מגיבה כשקוראים לי מאחור או מהצד ושאני נוטה לחלום בהקיץ.

• עשו לי בדיקות ולא מצאו כלום. שנה אחר כך עליתי עם אמא שלי לארץ ישראל. בארץ עשו לי בדיקות, גילו שיש לי שמיעה לקויה ואמרו שאני צריכה לשים מכשיר שמיעה.

• תחילה ניסו באוזן שמאל , היה רועש מידיי ולא הבנתי כלום, לאחר מכן שמו לי מכשיר שמיעה באוזן ימין וזה שיפר לי את השמיעה.

• הרגשתי מוזרה, שונה. כל הילדים לא הפיקו לשאול אותי שאלות כמו: "מה יש לך באוזן", "זה מדבק?". השאלות האלה רק תרמו לחוסר הבטחון שלי והרגשתי ששונאים אותי, שופטים אותי ולועגים לי.

• עם השנים התברר שבאוזן ימין האזור של השבלול לא בסדר והצלילים שנקלטים לי למוח הם שרידי שמיעה.

• יש מכשיר שנקרא "שתל כוכלוארי" שזה כמו מכשיר שמיעה, רק שצריך ניתוח בשביל זה ואמא שלי פחדה שאעשה; ועד היום אני בלי שתל ומסתדרת מצוין.

החיבור לדת וההתחזקות

• החיבור האמיתי לדת היה בכיתה ז' כשהייתה מלחמה ולא היו לימודים בארץ. לא רציתי ללמוד בתיכון בערד בגלל מה שקרה לי בכיתות ד' ו-ה' (ההצקות, החרם החברתי, הבדידות) אז למדתי באולפנא של ערד – אמא שלי לימדה שם מתמטיקה. שם למדתי גם להתפלל.

• בכיתה י"א התקרבתי לדת בעקבות חברה שחזרה בתשובה, (זו לא הפעם הראשונה שניסיתי לחזור בתשובה). אני ניסיתי כמה פעמים. הסיבה שלא הצלחתי היא כי כל פעם היה לי אינטרס אחר.

• אחרי כמה שנים, בגלל חוסר אמונה והיצר הרע עזבתי את הדת וכמעט התנצרתי...

• בסוף חזרתי ליהדות והתחלתי לחפש משפטי מוטיבציה באינטרנט (בסביבות שנת 2016 ); בעקבות סרטון שנתקלתי בו ביוטיוב : "חיים שלמים של שקר" של הרב דניאל סלומוניה. התחלתי להקשיב להרצאות של רבנים ורבניות, קראתי ספרים למדתי להתפלל, הקשבתי גם להרצאות של קואוצ'רים. נפת בפניי עולם חדש.

• עם השנים מחקתי את כל התמונות והסרטונים הלא צנועים שלי. התחלתי לעבוד על עצמי ועל הבעיות שלי. היו לי קשיים גדולים כמו עבודה בבית מלון בשבתות וגם כשפיטרו אותי פעם ראשונה איבדתי אמונה... בסופו של דבר הבנתי שבלי לוקים ובלי אמונה לא אגיע לשום מקום!. ובאמת בזכות האמונה לא נשברתי כשפיטרו אותי מהמלון ומהמחסן. ואמרתי: "הכול לטובה".

• הייתה תקופה שהייתי אתאיסטית, איבדתי אמון בבורא אבל זה לא נמשך הרבה זמן כי אני לא מסוגלת לחיות בלי אמונה. הייתה תקופה שחיפשתי את עצמי ונפלתי לשר המשיחי; שזה מסיונרים נוצרים שמטרתם לנצר יהודים; הם כת מתוחכמת.-השם שלח שליחים שיחזירו אותי ליהדות ומסתבר שכל המשיחיים והנוצרים הם שליחי היצר הרע.

• עם השנים התפתחתי שמעתי הרצעות ושיעורי תורה של רבנים ורבניות. למדתי להתפלל.. (כשהייתי בכיתה יא חברה שלמדה כיתה מעליי חזרה בתשובה ולימדה אותי להתפלל, את השאר למדתי דרך רבנים ביוטיוב). קראתי ספרים, בכל מקום למדתי - יוטיוב, רדיו ערוץ 2000, ערוץ הידברות, פייסבוק, אינסטגרם, יוטיוב, ספרים ועוד.. בכל מקום אפשר ללמוד שיעור תורה.

צבא - צה"ל

קיבלתי פטור אך, בחרתי להתנדב (הייתי פקידה וארכיונאית בהג"א דרום, משרד מהנדס של פיקוד העורף) גם היו לי בעיות; החיילים ששירתו איתי, חשבו שאני מפונקת כי היה לי פטור משמירות, מנשק ומשינה בבסיס. אבל הם לא הבינו כמה קשה לי להתנהל עם הלקות בשמיעה. לוקח זמן ללמוד איך להתנהל נכון. – בתקופת הצבא עשיתי פסיכומטרי.

סבתא שלי החלה לאבד את הזיכרון (בסביבות 2013 ) ולאט לאט המצב החמיר ועד היום זה ככה. בשנת 2015 התפוצץ צינור דם בתוך הראש של סבא שלי והמצב שלו החריף, קדם לכן היו לו מיגרנות אך, הוא סרב ללכת לרופא. חצי שנה אחרי הוא נפטר, הוא קרוב המשפחה הראשון שנקבר בארץ. באותה תקופה בצבא כמעט הרסתי לעצמי את החיים בתגובה קיצונית לטעות. (בטעות מחקתי קובץ שלם מהמחשב וזה לא כמות כתנה שאפשר להחזיר זו כמות ארוכה). בעקבות הטעות נכנסתי ללחץ ולחרדה ואמרתי משהו בסגנון "אני רוצה למות". מיד הזמינו אותי לקב"ן ואחרי זה המפקד עשה ביקור בית. יום לאחר מכן, נסעתי למרכז שבו מטפלים בבעיות של חיילים ושם הביאו לי פסיכולוגית שנתנה לי אישור לצרוך כדורים לשיפור מצב הרוח פעמיים ביום, ואחרי שנה הורידה את המינון לפעם אחת ביום. לקחתי אותם במשך שנתיים.

שנה 2 של צבא, מערכות יחסים והתקופה שאחרי

באותה התקופה האקס שלי מהתיכון נפרד ממני, ביום הפרידה רציתי שקט לעצמי הסתגרתי בחדר ואבא שלי לא ידע מה קרה אבל כעס למה אני לא עושה את המטלות בבית (בדרך כלל הייתי עושה), איבדתי את דעתי לקחתי מספריים וניסיתי לחתוך את עצמי. אבא שלי גילה את זה ורצה באותו הרגע לשלוח אותי למוסד סגור. אמא שלי אמרה לו שלא צריך להגזים שמספיק רק לדבר איתי. אמא שלי ידעה היטב שאני חסרת בטחון (היא ידעה מהמורה שלי על החרם שעשו עליי בכיתה ד). מזל שאף אחד לא ראה את הסימנים, ומזל שהמספריים לא היו חדות. כמוון שזב קרה כשהייתי בסערת רגשות.