סגירת מעגל Closure

Scroll for English

כשנולדתי, ירדו לאמא שלי קצת יותר מידיי מים – זה גרם לרגעים של חוסר אספקת חמצן. כל זה פגע בי בחוש השמיעה. עוד כשהייתי בת 3, הגננת אמרה לאמא שלי שאני לא מגיבה כשקוראים לי מהצד ומאחורה ושאני נוטה לחלום בהקיץ ודעתי מוסחת בקלות.

כשהייתי ילדה קנה עברתי ניתוח בתבור, כי היה שם עודף עור בגלל חיתוך לא נכון של חבל התבור. זה החליש את הבטן והיא הייתה תמיד עגולה – אפילו שהייתי רזה. זה הוריד לי את הבטחון העצמי וכמעט נהייתי אנורקטית בגלל זה. מאוחר יותר התחלתי להתאמן ולאט-לאט חיזקתי את השרירים.

בנוסף, כשהייתי בת 5, נפלתי על הסנטר, היו לי ניתוחים ותחבושת ענקית ועד היום יש לי צלקת – עם השנים נהייתה קטנה יותר.

בעבר לא אהבתי את עצמי, לא קיבלתי את עצמי. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 3, בגיל 4 עליתי עם אמא לארץ ישראל. הייתי שונה מרוב המשחה שלי לכולם שיער שחור ועיניים חומות, רק סבא שלי עם שיער חום ועיניים כחולות. כשהייתי בת 5 העיניים הכחולות שלי נהיו ירוקות, הרגשתי שונה ומוזרה.

נשארתי שנה בגן כי הגעתי לארץ בסוף אפריל ולא ידעתי שפה. הייתי חברותית, אך, כשזה מגיע לריבים והצקות הייתי מתפרצת. עד גיל 6 הייתי חברותית מדברת עם כולם – אמא שלי אמרה לי שהייתי מדברת שעות עם זרים ברכבל במינסק.

הכל השתנה כשהתחלתי להרכיב מכשיר שמיעה, תחילה על אוזן ימין – שלא עזר ואז על אוזן שמאל. הרגשות המעורבים והתחושה שאני שונה, חייזרית ונחותה ערערו את הבטחון העצמי שלי. בנוסף היה לי דימוי עצמי נמוך. במקביל אמא שלי רצתה שאלמד לנגן בפסנתר , אך, בגלל שלא היה לנו בבית אז הלכתי ללמוד אורגנית. אחרי שנתיים עברתי לנגן בכינור ל – 10 שנים...

בכיתה ג היו לי חברות, אך , הרגשתי בודדה. כשהייתי בכיתה ד רבתי עם חברה והיא עשתה עליי חרם חברתי למשך שנה. הייתי בודדה, הייתי מדברת בהפסקות עם השומר ומבלה הפסקות שלמות על הנדנדה. עד שהחלטתי לנקום, ייחלתי שיקרה לבנות שעשו עליי את החרם משהו רע וזה קרה – אך אני סבלתי יותר מכולם. בכיתה ה , המצב החברתי היה יותר טוב, אך, מהצלקת הנפשית החלטתי לבודד את עצמי מהחברה, וגם, סבלתי מבריונות ולחץ חברתי של ילדים אחרים. מזל שהיה את חוג הכינור וחוגי ריקוד (בהתחלה בלט, אחר כך מחול קלאסי וריקודים בזוגות ואז מחול מודרני) שהסיחו את דעתי וכן קריאת הספרים. כשהייתי בכיתה ה, סגרו בית ספר אחד בעיר והתלמידים התערבבו עם הבית ספר שלי, הייתה שם תלמידה שהצטיינה בכל המקצועות וגם בספורט. קינאתי בה ורציתי להיות כמוה. ככה גיליתי את האהבה שלי ללימודים ולכושר. – כל זה התעצם בתיכון. עד התקופה ההיא הלכתי לפסיכולוגית ילדים. כשהייתי בת 1 אמא שלי התחתנה שוב ואחרי שנה נולד אחי הקטן. היה לי קשה להתרגל אליהם. היה קשה לראות את אחי הקטן תופס תשומת לב.

כשהציעו לאמא שלי שאעבור למקיף ו בבאר שבע (שם הייתה מודעות ללקות בשמיעה), הסכמתי מייד. הייתי נוסעת כל יום. זו הייתה בריחה מושלמת. שם ראיתי שאני לא היחידה עם הלקות (גיליתי את זה עוד בכיתה ה כשאח של אחד הבנים היה עם מכשיר שמיעה). ואף, אנשים עם בעיות חמורות יותר. לאט לא רכשתי בטחון עצמי והמצב החברתי התחיל להשתפר (השיפור לקח לא פחות מחצי שנה !). המטרה שלי הייתה להיות מצטיינת כיתתית, השגתי את זה רק בחטיבה העליונה. הייתה לי במשך כל ה-6 שנים מטפלת באומנות וגם יועצת של התיכון.

בכיתה י הייתי המצטיינת השנייה ובכיתות יא ו יב הייתי ה-מצטיינת. עברתי את כל הבגרויות. בכיתה יב גם עבדתי בחנות יד 2 באוניברסיטה והמשכתי לעבוד עד לגיוס בצה"ל. בתקופה הזו לקחתי כדורים לשיפור מצב הרוח.

רצו לתת לי פטור עקב השמיעה, אך, ביקשתי להתנדב. היה לי פטור מנשק שמירות ושינה בבסיס. הייתי פקידת מהנדס וארכיונאית. בהתחלה סבלתי, אבל, כשהתרגלתי התחלתי להנות. הבעיה הייתה שהחיילים חשבו שאני מפונקת ולא הבינו שקשה לי עם השמיעה.. רציתי להיות מצטיינת אך לא נבחרתי, רק כי התעקשתי ועשיתי סצנות קיבלתי. חוץ ממקרה ההתאבדות (בגלל לחץ מטעות שעשיתי וכי אקס זרק אותי) הייתי חיילת טובה. באותה תקופה עשיתי פסיכומטרי, אך, לא קיבלתי ציון טוב. ניסיתי להתקבל לאוניברסיטת בן גוריון בנגב, אך, לא התקבלתי. היה לי חסר 10 נקודות באנגלית.... (ניסיתי להתקבל לאומנות או ארכיאולוגיה ולא התקבלתי לאף אחד מהם)/

מגיל 17.5 עד 20 רקדתי היפ הופ, רקדתי במופעים , תחרויות ואף רקדתי בקמפיין בחירות של ראש העיר. השיא שלי היה מופע וסולו על במת אצטדיון.

אחרי הצבא עבדתי בבית מלון, אחרי כמה חודשים התחלתי ללמוד במכללת ספיר, לאחר חודשיים התפטרתי מהמלון כי היה לי קשה לשלב. לקראת סוף הסמסטר המנהל של המחלקה אמר שאני לא יכולה להמשיך כי ההישגים נמוכים מידיי. – באותה תקופה התחלתי להתאמן ברצינות וזה הפך מחביב לשגרה ואורח חיים, התחלתי לאכול יותר בריא ונהייתי צמחונית.

מצאתי עבודה בבית מלון אחר. אחרי שנה, עזבתי לטובת לימודים במכללה הטכנולוגית. שם לדתי שנה וחצי עיצוב מדיה. עזבתי כי הרגשתי שזה לא מתאים לי וגם בגלל כמה קורסים שנכשלתי בהם.

חזרתי למלון ואז פוטרתי בגלל האורחים. ישבתי כמה חודשים בבית. עשיתי אבחון דידקטי, עשיתי מבחן באנגלית.. אחרי זה מצאתי עבודה במחסן של מפעל. עבדתי שם שנה, במלך העבודה התחילה הקורונה. אחרי 10 חודשים התפטרתי בגלל שלא הסתדרתי עם אחת העובדות.

בזכות הקורונה הורידו את תנאי הקבלה באוניברסיטת בן גוריון בקמפוס אילת, אמא שלי שכנעה אותי להירשם, לא האמנתי שאתקבל. התחלתי ללמוד אומנות ספרות ומזרח התיכון. עשיתי מבחן באנגלית במחשב והוספתי קורס בתקשורת (מה שרציתי ללמוד במכללת ספיר).

שנה ראשונה גרתי במעונות סטודנטים באילת, אחר כך עברתי דירה באילת. עבדתי שבוע וחצי בסופר וחזרתי לבית, למשפחה ועשיתי שוב מבחן אמיר.

ככה עברו להן 25 שנים מהחיים שלי. במהלך אותן שנים, יצאתי עם בחורים שונים, יצאתי לדייטים ואפילו לכמה מסיבות. הבנתי שלא הכל הולך חלק.

את הבעיות שלי התחלתי לפתור באיחור של 10 שנה. לפחות עכשיו הרוב נפתר.

באילת, מצאתי את עצמי מחדש, התחזקתי באמונה. למדתי לקום מנפילות, למדתי לא להתרסק משברים. היום אני במקום הרבה יותר טוב. מצאתי את עצמי ובניתי את עצמי מחדש, יש לי מטרות ושאיפות ברורות. הלכתי קואוצ'רים וטיפלתי בבעיות שלי.

ככה עברו להן – 25 שנה.

הציפיות המוגזמות שלי והעובדה שאני אומרת שלא אוהבים אותי, יוצרים אצלי דימוי נמוך ומקלקלים את הבטחון העצמי שלי. דיברנו גם על מה אני חושבת על גברים.

מחשבה שלילית רגש שלילי = תוצאה שלילית.

מחשבה חיובית רגש חיובי = תוצאה חיובית.

חזרנו לשנות הילדות המוקדמות, שם מתעצבת האישיות שלי. הזיכרון הכי מוקדם – בעיות השמיעה והחברה בכיתה ב' ו ג' (במעורפל).

החרם

כשהייתי בכיתה ד, עברתי חרם חברתי מצד חברות שלי. חברה אחרת גרמה לכך – כנראה שעשיתי לה משהו לא טוב. – לא זוכרת מה בדיוק היה עם הילדה; אני במעורפל זוכרת שהיה ריב או וויכוח והרגשתי חסר בטחון ואמרתי לה משהו שגרם לה לעשות עליי חרם חברתי. היא גרמה לחברות שלי לעשות עליי חרם חברתי.

הרגשתי אבודה. לא ידעתי מה לעשות. לא סיפרתי לאף אחד. בהפסקות הייתי מבלה עם חתולים או בשיחות עם השומר. נמשך בין חצי שנה לשנה ולא סיפרתי לאף אחד.

אמונות שנחקקו בי בעקבות אירוע זה:

א. איבדתי אמון באנושות

ב. הרגשתי שאני לא שווה כלום

ג. מוטב לי להיות לבד

ד. גם אם יהיו לי חברות חדשות, הן בטח יעשו עליי חרם.

ה. מחשבות אובדניות

היום הבנתי שאחת הבעיות שלי בזוגיות ולהסתדר עם גברים מקורה מהחרם החברתי – אלה היו בנות, אך, החוסר אמון והפחד מחרם נבע גם מגברים וגם מנשים. בנוסף לכך, זה השפיע על אמונות דתיות (החוסר הסתדרות עם המין הגברי), לא מוכנה לקבל שאשה לא נחשבת מניין, שקול אשה לא צנוע, שאשה לא יכולה לחת. מדוע נשים לא יכולות לחתן, להיחשב מניין לעלות לתורה ולהיות ש"ס ?! (תשובות נפוצות שאני מקבלת: זה לא צנוע, זה לא מקובל, זה מסיח דעת גברים, מחרמן גברים.. ) וכל האיסורים המציאו הגברים - זה בטוח!!!

מסקנה –

לא ציפיתי בכלל לשום קשר בין הבעיות בזוגיות ומה שאני חושבת על גברים לבין החרם החברתי שעברתי.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

When I was born, my mother fell a little too much water — it caused moments of oxygen failure. It all hit me in the hearing sense. When I was 3 years old, the kindergarten teacher told my mother I don't respond when I get called from the side and the back, and I tend to daydream and I get distracted easily.

When I was a girl who bought and I had a lumbar surgery, because there was too much skin because of the wrong cutting of the umbilical cord. It weakened the abdomen and she was always round — even though I was thin. It brought me self-confidence , and I almost got anorexic by that. And later I started practicing and slowly held up my muscles. And also, when I was 5 years old, I fell for my chin, I had my operations and my big bandage, and by now I have a scar on the way up to my day, getting smaller.

I didn't like myself before. I didn't get myself. My parents divorced when I was 3 years old, when I was 4 years old, I came up with my mother to the country of Israel.

I was different from most of my ointment to all black hair and brown eyes, only my grandfather with brown hair and blue eyes. When I was 5, my blue eyes were green, I felt different and strange.

I stayed in kindergarten for a year because I ended up in Israel and I didn't know language. I was friendly, but when it comes to the fighting and the pounding, I'd burst out. By the age of 6 years old, I was sociable and speaking to everybody — my mother told me I would talk to strangers on the cable in Minsk.

Everything changed when I started wearing a hearing aid, first on the right ear — which didn't help out and then on the left ear. The mixed emotions and the feeling that I'm different, and the alien and her inferior, fueled my confidence. I also had a low self-image. At the same time, my mother wanted me to learn how to play the piano, but because we had no home so I went to organic school. After two years, I went to the violin for 10 years... In third grade I had friends, but I felt lonely.

When I was in fourth grade, I was fighting with a friend and she made social ban on me for a year. I was lonely, I'd be talking to the guard for recess and spending whole breaks on the swing. By the time I decided to take revenge, I wished for girls who had done something bad to boycott me and it happened — but I suffered the most. In fifth grade, social situation was better, but I decided to isolate myself from the company, and also, I suffered from bullying and social stress from other kids. It was a good thing that the violin circle and dance classes (at first ballet, then classic dance, couples dance, and then modern dance), that distracted my mind and reading the books. When I was in the fifth grade, a school was closed in town and the students were mixing.

And also in sports. I was jealous of her and I wanted to be like her. That's how I discovered my love of school and fitness. It's all grown up in high school. Until that time I went to pediatric psychologist.

When I was 11 years old, my mother got married again and a year later, my little brother was born. I had a hard time getting used to them. It was hard to see my little brother get attention.

When my mother was offered that I move over to the surrounding area and in Beersheba, I agreed immediately. I used to drive every day. It was a perfect escape. There I saw I wasn't the only one with the scars. (I found out more in the fifth grade when one of the boys' brother was with a hearing aid). Even though, people with more serious problems. Slowly I didn't gain confidence and social security started to improve (improvement took no less than half a year !). My goal was to be top-of-the-line, I only got it in the top division. I've had the whole 6-year arts therapist and high school counselor.

In the tenth grade, I was the second best, and the 10th grade, and I was the best. I've been through all the scraps. I was also working in the 2th grade at university in the senior class and I continued to work until the international fund-raiser. In that time I took mood swings.

They wanted to give me an hearing exemption, but I asked to volunteer. I had an exemption from a preservation weapon and sleep on the base. I was an engineer and archegoniate clerk. At first I suffered, but when I got used to having fun, The problem was that the soldiers thought I was spoiled and didn't realize I was having trouble with hearing. I wanted to be good, but I wasn't chosen, just because I insisted on making scenes I got. Except for the suicide case (because of the misleading pressure I made and that Ax threw me) I was a good soldier. At that time I was doing the SATs, but I didn't get a good grade. And I applied to Ben Gurion University in Negev, but I didn't get any. I was missing 10 points in English...(I tried to get into art or archeology and I didn't get into any of them)

From 17.5 to 20 years old I dance hip-hop, I danced on performances, competitions, and I even danced in a mayor's election campaign . My record was a show and was solo on the stadium stage. So after the army I worked in a hotel, I started studying in Sapir College, and after two months I quit the hotel because I had a hard time integrating. By the end of the semester the department manager said I can't continue because the achievements are too low. And at that time I started practicing seriously and it became a habit of living and living, I started eating healthier and I became a vegetarian.

I found a job at another hotel. After a year, I left for a benefit of my technology college. My daughter's name is Year and Half Media Design. I left because I felt it wasn't like me and it was also because of some courses that I had failed at.

I went back to the hotel and then got fired for the guests. I spent a few months at home. I did a didactic diagnostic, I did an English test... After that, I found a job in a factory warehouse. I worked there for a year. The Foreman started the Corona. After 10 months, I quit because I didn't get along with one of the facts.

Because of the Corona, they took down the terms of admissions at Ben Gurion University on Eilat Campus, my mother convinced me to sign up, I couldn't believe I would. I started to study literary art and the Middle East. I did an English test on the computer and I added a communication course (what I wanted to learn in Sapir College).

First year I lived in a student dorm in Eilat, then I moved out at Eilat. I worked a week and a half at the supermarket and went back to the house, to the family and made an amir test again. That's how 25 years went from my life. During those years, I was dating different guys, dating and even a few parties. I realized that everything wasn't going smoothly. My problems started to solve 10 years late. At least now the majority are solved.

In Eilat, I've refund myself. I've been strong in faith. I learned to get up from falling, I learned not to crash crises. Today I'm in a much better place. I found myself and rebuilt myself, I have goals and obvious aspirations. I went to coacher's and took care of my problems.

That's how they've been for 25 years.

My own over expectations and the fact that I'm saying that you don't love me are giving me a low image and making my own self-esteem easy. We also talked about what I think about men.

negative thought + Negative emotion = negative result.

Positive thinking + Positive emotion = positive result.

We went back to the early childhood, where my personality gets designed. Earliest Memory - The Hearing and Company problems in 2nd and Third (vaguely) Grade A and C.

boycott

When I was in fourth grade, I went through a social ban on my friends. Another company caused this — I guess I did something wrong with her. I don't remember exactly what was with the girl; I vaguely remember having a fight or an argument and feeling insecure and telling her something that made her throw social boycott at me. She made my friends give me a social boycott.

I felt lost. I didn't know what to do. I didn't tell anyone. In the breaks, I'd spend with cats or conversations with the guard. Lasts between six months and a year, and I haven't told anyone.

Beliefs enacted in me following this event:

a. I lost faith in humanity.

b. I felt like I wasn't worth anything.

c. I'd better be alone.

d. Even if I have new friends, they'll probably boycott me.

e. Suicidal thoughts

Now I realized that one of my problems with couples and getting along with indoor men from the social ban — these were girls, but they were girls, and the lack of trust and the fear of boycott was also from men and women. Moreover, it affected religious beliefs, not willing to accept that a woman is not a quorum-minded, consider an immodest woman, that a woman can't succeed. Why can't women get married, be considered a quorum to go to Torah and be a SS?! (Common answers I receive: It's not modest, it's unacceptable, it's a distraction for men, it's horny for men... and all the prohibition of men making up - it's safe!!!

Conclusion -

I didn't expect any relationship at all between the relationship and how I think about men and my social ban.